אש החמלה ואש המחאה: יוגה, מיינדפולנס ודמוקרטיה ליברלית בישראל
כיצד תרגול יוגה ומיינדפולנס הופך לכוח מוסרי במאבק על דמוקרטיה וזכויות אדם בישראל?
כמורה ליוגה השואף לעולם של שלווה וביטחון אינני יכול לעצום את העיניים ולשקוע במדיטציה עמוקה לנוכח עוול, התבהמות ודיכוי חירויות הפרט. חברה שאינה דמוקרטית, ליברלית ושוויונית היא חברה שבה גם תרגול רוחני הופך לכלי של הסתגלות למציאות מדכאת ולא של שחרור. בישראל אנו עדים לתהליכים של נסיגה דמוקרטית, תהליכים שמציבים בפני כל אחד ואחת מאיתנו את השאלה: האם די בטכניקות של ויסות עצמי – נשימה, מדיטציה, קבלה – או שמא נדרשת התנגדות פעילה, מחאה ומאבק אזרחי כדי להבטיח את הישרדותנו כחברה חופשית?
ההיסטוריה מלמדת אותנו כי מאבקים אזרחיים אינם מותרות אלא תנאי בסיסי לשמירה על זכויות. בארצות הברית של שנות השישים, תנועת זכויות האזרח בהובלת מרטין לותר קינג הוכיחה כי התנגדות לא-אלימה הנשענת על הנעה פנימית ואש של פעולת התנגדות מחאתית יכולה לחולל שינוי עמוק. זהו ביטוי של טאפאס – אותה אש פנימית של משמעת וחזון. בהקשר היוגי, אש זו היא גם אגני, אש החיים והאנרגיה המניעה אותנו לפעולה. לעומת זאת, בהונגריה ובפולין, כאשר החברה האזרחית לא הצליחה להתאגד, נסיגת הדמוקרטיה התרחשה במהירות, והחברה כולה שילמה מחיר של פגיעה בזכויות יסוד ובחופש הביטוי. בישראל עצמה, פסיקות בג״ץ הרחיבו זכויות מיעוטים והבטיחו מרחב נשימה לאזרחים רבים – פרניאמה-ביו-אנרגיה חברתית במובן הרחב – אך ללא מאבק ציבורי מתמשך, הישגים אלו היו נותרים על הנייר בלבד. הקהילה הגאה, למשל, נאבקה לאורך שנים לשוויון, והמחאה נגד הרפורמה המשפטית הפכה לאש אנרגטית קבוצתית המזכירה את החום והעוצמה של תרגול יוגה משותף.
מקורו של המתח לכאורה שבין הימנעות והתכנסות, כמיהה להכלה והפחתת כעס, שלכאורה מיוצגים ע"י דימויה של "יוגה" ונגזרותיה לבין מאבק אזרחי - נעוץ בהבנה מושגית שגויה פרי טעות תדמיתית בהמחשתה ובהוראתה של הפילוסופיה היישומית של היוגה.
טכניקות של נשימה ומדיטציה הן כלים רבי עוצמה לקבלת המציאות ולהתמודדות עם מה שאינו בשליטתנו. הן מאפשרות לנו להפחית חרדה, למצוא שלווה פנימית ולהתבונן בעולם בעיניים פחות שיפוטיות, עקרון החץ השני מהבודהיזם – היכולת לא להוסיף סבל מיותר על הכאב הבלתי נמנע. אך כאשר החברה עצמה יורה חיצים ללא הפסקה – בין אם כלפי אזרחים במדינה עצמה ובין אם כלפי פלסטינים בעזה וביהודה ושומרון – אין די בקבלה פנימית. חמלה אמיתית - קארונה - אינה מסתפקת בהפניית מבט פנימה אלא מחייבת פעולה בעולם כדי להקל סבל. המחאה הציבורית יצרה למעשה קהילה-סאנגה ישראלית מודרנית – קהילה הנאבקת יחד על ערכים משותפים, בדיוק כפי שקהילת המתרגלים מהווה מרחב של תמיכה וחיבור לחבריה.
המציאות הישראלית הנוכחית מחדדת את הצורך הזה. כאשר אזרחים נפגעים במלחמות, וכאשר מתנחלים קיצוניים מפעילים אלימות כלפי פלסטינים בגדה, התעלמות היא בחירה מוסרית בעייתית. דמוקרטיה ליברלית אינה יכולה להתקיים תוך עצימת עיניים מול פגיעה בזכויות אדם. מי שמתרגל יוגה או מיינדפולנס ומדבר על חמלה, אך מתעלם מאלימות ממשית, חוטא לעיקרון החמלה עצמו. האש – אגני – אינה רק פנימית, היא גם אש מוסרית. היא מחייבת אותנו לא להסתפק בשלווה פנימית אלא להצית אש של התנגדות מול עוול. התעלמות מאלימות היא כיבוי האש, בעוד שההתנגדות היא שמירה על להבת הצדק.
נדמה כי חלק מהמתרגלים כמו גם מרביתו של הציבור העוסק באופן בלעדי בטיפוס הוויה של חוסן, יכולות הכלה ונשימה, אורג להווית אמצע וסימטריה בין הפוגעים לנפגעים ולמעשה מסתפקים בהפניית מבט פנימה ובהדגשת הקבלה והשלווה, ומתעלמים מהצורך להיאבק על המציאות החיצונית. בעיניי, זהו עיוורון מסוכן. חברה דמוקרטית היא תנאי בסיסי לחיים בטוחים יותר – אישית ולאומית. ללא דמוקרטיה, גם השלווה הפנימית היא אשליה, שכן היא מתקיימת בתוך מציאות של דיכוי. לכן, דווקא מתוך ההבנה העמוקה של חשיבות הויסות העצמי, חיזוק יכולת העמידה והחוסן, העמקת ההבנה כלפי מצוקתו של האחר השונה וכיוב - אני מציע להוסיף לו את ממד ההתנגדות: לא לוותר על הנשימה והמדיטציה, אלא לראות בהן הכנה ליכולת לעמוד מול עוול, להצטרף למחאה, ולהצית את האש – אגני – הקבוצתית שמבטיחה את הישרדותנו כחברה חופשית.
המאבק לשמירה על הדמוקרטיה הליברלית בישראל אינו בוודאי עניין מפלגתי-מחנאתי ואף לא רק פוליטי. הוא עניין אישי, חברתי וערכי. הוא נוגע לכל מי שמבקש לחיות חיים של שלווה וביטחון תחת ערכי הליבה של מדינת ישראל שקיבלו ביטוי במגילת העצמאות שלה שנחתמה ע"י כל המפלגות המגוונות בארץ באותה העת, לכל מי שמבין כי ללא חירות ושוויון אין משמעות אמיתית לתרגול רוחני. טכניקות הויסות העצמי הן חשובות, אך הן אינן תחליף למאבק. הן כלי שמאפשר לנו לא להישבר בדרך, אך הדרך עצמה היא דרך של התנגדות. וכפי שמחקרים רבים מצביעים – דמוקרטיה ליברלית היא המפתח לחברה בריאה, יציבה ובטוחה יותר.
המסע בין נשימה פנימית לבין אש המחאה מלמד אותנו כי רוחניות אמיתית אינה מסתיימת בשלווה פרטית. היא מחייבת אותנו להפוך את החמלה לכוח מוסרי, את האש הפנימית, אגני וטפאס, לאנרגיה של צדק, ואת הסאנגה לקהילה הנאבקת יחד על חירות ושוויון. בישראל של היום, מול נסיגה דמוקרטית ואלימות כלפי אזרחים ופלסטינים, אין די בהפניית מבט פנימה. תרגול יוגה ומיינדפולנס הוא הכנה הכרחית, אך הוא חייב להתממש גם כפעולה אזרחית. השילוב בין ויסות עצמי לבין התנגדות הוא המפתח להישרדות – אישית, חברתית ולאומית. אש החמלה ואש המחאה אינן נפרדות; הן שתי להבות של אותה מדורה שמאירה את הדרך.
תגובות